<h1>עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ הלכ' שבועות פ"ב</h1>
<h2>דף כא.</h2>
שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה, בשוגג מביא קרבן עולה ויורד, במזיד לא לוקה, שלא עשה מעשה ואינה שבועת שקר משעת שבועה. אבל נשבע שאכל ולא אכל או שלא אכל ואכל, אע"פ שלא עשה מעשה הויא שבועת שקר מעת שנשבע ולפיכך לוקה.
<h2>דף כב.</h2>
מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות [מ]כזית פטור, כאוכל חצי שיעור מנבילה וטריפה. אמר שבועה שלא [אוכל דבר זה ואכלו, אפילו היה כחרדל, או נשבע שלא] יטעום כלום ואכל כל שהו חייב.
<h2>דף כב:</h2>
שבועה שלא אוכל כל שהו מנבילות ואכל פחות מכזית [חייב] שאינו מושבע על חצי שיעור מהר סיני. שבועה שלא אוכל עפר או דברים שאין ראויין, אכל כזית חייב, פחות ספק, שמא חייב בכל שהו, שאין דרכו לאכילה להצריכו שיעור. שבועה שלא אוכל חרצן ואכל ממנו פחות מכזית ספק. היה נזיר שאסור בחרצן ואכל פחות מכזית פטור משבועת בטוי, שאין דעתו רק על כזית שמושבע עליו ואין שבועה חלה עליו. (ומה) אם פירש ואמר, שבועה שלא אוכל חרצן אחד ואכלו, חייב.
נשבע שלא יאכל היום ושתה חייב, שתייה בכלל אכילה. ואם אכל ושתה אין חייב רק מלקות אחת אם מזיד, ואם שוגג חטאת אחד. נשבע שלא ישתה היום מותר לאכול, שאין אכילה בכלל שתייה. ונראה למיימוני [פ"ד מהלכ' שבועות ה"ד], ששיעור חיוב שתייה רביעית כשאר אסורין. נשבע שלא יאכל היום ואכל מינין הרבה, או שלא ישתה ושתה מינין הרבה חייב אחת בלבד. וכולן מצטרפין לכזית. אמר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה, הואיל ושתייה בכלל אכילה ואפילו הכי פרט השתייה חייב שתים. שבועה שלא אוכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמין ואכלו חייב על כל אחת, שלא אמר פת ופת רק לחלק.
<h2>דף כג:</h2>
אמר לחבירו, בא ושתה עמי יין וחלב ודבש, ואמר, שבועה שאיני שתה יין וחלב ודבש, כיון שהיה לו לומר שבועה שאיני שותה כלום או מה שאמרת, חייב על כל מין אחת, ואין מצטרפין זה עם זה, הואיל וחלוקין, כחלב ודם שאין מצטרפין, כמו שפי' בהלכות אסורי אכילה.
שבועה שלא אוכל ושלא אשתה, ואכל או שתה דברים שאין ראויין לאכול ולשתות, או דברים האסורין מן התורה, ככזית נבלות וטריפות שקצים, פטור משבועת בטוי. שבועה שאוכל ואשתה, ואכל או שתה שאין ראויין, או איסור דאורייתא, פטור משבועת בטוי, שיצא ידי אכילה, מאחר שחשובין אצלו אכילתו שמה אכילה. שבועה שלא אכלתי, ואכל ככר אין ראויין ואיסור חייב, שאכילתן חשבן כשאכלן ושמם אכילה.
שבועה שלא אוכל תמרים ונבילות, מתוך שחלה שבועתו על התמרים חלה על הנבילות וחייב משום שבועת בטוי. אבל נשבע שלא יאכל איסור תורה, אין כאן חיוב שבועת בטוי ולא שוא. נשבע שיאכל איסור תורה לוקה משום שבועת שוא, בין אכל ולא אכל. שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכל זה, לוקה על שבועה שנייה שהיא שוא, הואיל ומצווה לאוכלה, בין אכל ולא אכל. ואם לא אכלה חייב אף משבועת בטוי. שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שאוכלנה, לוקה על שבועה שנייה, שהיא שוא, בין אכל בין לא אכל. ואם אכל לוקה אף משום בטוי. וכן כל נשבע לבטל מצוה ולא בטל פטור משבועת בטוי ולוקה משום שבועת שוא ועושה המצוה שנשבע לבטלה. נשבע לקיים המצוה ולא קיים פטור משבועת בטוי, שאין חלה כי אם על דבר רשות, שאם ירצה יעשה או לא יעשה. וכל הנשבע להרע לאחרים, כגון להכותן ולקללן ולמסור ממונן ביד אנס פטור משבועת בטוי, שמצוה שלא לעשות, ונראה למיימוני [פ"ה מהלכ' שבועות הט"ז] שלוקה משום שבועת שוא. נשבע להרע לעצמו, כגון (לאכול) [לחבול] בו, אע"פ שאין רשאי, ועבר ולא הרע חייב משום שבועת בטוי. נשבע להטיב לאחרים מדבר שיכול לעשות, כגון לדבר עליו לשלטון, ועבר ולא הטיב חייב משום שבועת בטוי. נשבע שלא יאכל מצה שנה, שלא ישב בסכה לעולם, מתוך שחל שבועה על ימי היתר ורשות חלה על ימי חובה, ואסור לאכול מצה בליל פסח ולישב בסכה בסוכות, שאם אכל וישב חייב שבועת בטוי. נשבע שהניח תפלין היום הוי שבועת בטוי לשעבר, שזה (מגדר) [מגיד] דבר שנעשה ולא נשבע על המצוה לא לקיימה ולא לבטלה.
<h2>דף כד:</h2>
שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ונשבע על תאנים ועל ענבים, מתוך שחלה שבועה שנייה על הענבים חלה על התאנים, וחייב שתים על התאנים. שבועה שלא אוכל [שמונה, שבועה שלא אוכל תשע, שבועה שלא אוכל עשר, בין שאכל שמונה בין שאכל תשע בין שאכל עשר אינו חייב אלא אחת. שבועה] שלא אוכל עשר, שבועה שלא אוכל תשע, שבועה שלא אוכל שמונה, אכל עשר חייב שלש, אכל תשע חייב שתים, אכל [שמונה] חייב אחת. שבועה שלא אוכל תאנים ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים ושגג ואכל תאנים והפריש קרבן, ואחר שגג ואכל ענבים, פטור על הענבים, שהן כחצי שיעור. וכן נשבע שלא יאכל עשר וחזר ונשבע שלא יאכל עשר ותשע ואכל (מ)עשר (ואכל מעשר) והפריש קרבן וחזר ואכל תשע, הוי כחצי שיעור, שעניין שבועה אחרונה שלא יאכל תשע עשרה.
<h2>דף כה.</h2>
נשבע שלא יישן שלשה ימים, או שלא יאכל כלום שבעת ימים אין אומרים יקיים שבועתו כל כמה שיוכל ואחר יאכל ויישן, אך מלקין אותו מיד משום שבועת שוא, וישן ויאכל כל עת שירצה.
כל שנשבע על אחרים שזרקו צרור לים ולא זרקו, או שלא עשו ועשו, חייב (משבועת) [בשבועת] בטוי, ואע"פ שאינו להבא, הואיל ולא יכול להשבע שיעשו להבא. אבל נשבע שיעשו או לא יעשו דבר, אפילו מאשתו ובניו, אין חייב שבועת בטוי, שאין בידו לקיים ולבטל. ומכין אותו מרדות, שגורם לשבועת שוא. ולא לוקה משום שבועת שוא, שמא יקיימו שבועתו והוי התראת ספק. ואין האחרים חייבין לקיים שבועתו אם לא ענו אמן, ואם קיימו משובחין. אבל אם נשבע מדבר שברשות[ו] כגון שלא יכנסו אחרים בביתו ושלא יהנו מנכסיו, ועברו ונהנו ונכנסו שלא מדעתו פטור, שהוא אנוס, ואחרים חייבין שעברו על דבר (האבוד) [האסור].
<h2>דף כז.</h2>
שבועה שלא אוכל תמרים ונבילות, מתוך שחלה שבועתו על התמרים חלה על הנבילות וחייב משום שבועת בטוי. אבל נשבע שלא יאכל איסור תורה, אין כאן חיוב שבועת בטוי ולא שוא. נשבע שיאכל איסור תורה לוקה משום שבועת שוא, בין אכל ולא אכל. שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכל זה, לוקה על שבועה שנייה שהיא שוא, הואיל ומצווה לאוכלה, בין אכל ולא אכל. ואם לא אכלה חייב אף משבועת בטוי. שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שאוכלנה, לוקה על שבועה שנייה, שהיא שוא, בין אכל בין לא אכל. ואם אכל לוקה אף משום בטוי. וכן כל נשבע לבטל מצוה ולא בטל פטור משבועת בטוי ולוקה משום שבועת שוא ועושה המצוה שנשבע לבטלה. נשבע לקיים המצוה ולא קיים פטור משבועת בטוי, שאין חלה כי אם על דבר רשות, שאם ירצה יעשה או לא יעשה. וכל הנשבע להרע לאחרים, כגון להכותן ולקללן ולמסור ממונן ביד אנס פטור משבועת בטוי, שמצוה שלא לעשות, ונראה למיימוני [פ"ה מהלכ' שבועות הט"ז] שלוקה משום שבועת שוא. נשבע להרע לעצמו, כגון (לאכול) [לחבול] בו, אע"פ שאין רשאי, ועבר ולא הרע חייב משום שבועת בטוי. נשבע להטיב לאחרים מדבר שיכול לעשות, כגון לדבר עליו לשלטון, ועבר ולא הטיב חייב משום שבועת בטוי. נשבע שלא יאכל מצה שנה, שלא ישב בסכה לעולם, מתוך שחל שבועה על ימי היתר ורשות חלה על ימי חובה, ואסור לאכול מצה בליל פסח ולישב בסכה בסוכות, שאם אכל וישב חייב שבועת בטוי. נשבע שהניח תפלין היום הוי שבועת בטוי לשעבר, שזה (מגדר) [מגיד] דבר שנעשה ולא נשבע על המצוה לא לקיימה ולא לבטלה.
<h2>דף כז:</h2>
האומר, שבועה שלא אוכל לך או שאי אוכל לך, או אחר מסרבו ונשבע ואמר שבועה, והאומר, לא שבועה לא אוכל לך, אסורין. כל אלו הלשונות, (ואבר) [ועבר] ואכל חייב אחת בלבד.
שבועה שלא אוכל ככר זו או שלא אוכל אותו חייב בכזית. שבועה שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה. אמר, שבועה שלא אוכל(נה) ככר זו, שבועה שלא אוכלנה, ואכלה חייב אחת בלבד. אמר, שבועה שלא אוכל היום וחזר ונשבע על הככר שלא יאכלנה, ואכלה כלה באותו היום אין חייב אלא אחת, שאין שבועה חלה על שבועה. אבל נשבע שלא יאכלנה (ואכל) [וחזר] ונשבע שלא יאכל כלום או שלא יאכל ככר זו ואכלו כלו חייב שתים.
<h2>דף כח.</h2>
שבועה שלא אוכל ככר זו גדולה אם אוכל ככר זו קטנה, ושכח תנאי זה בעת שאכל הקטנה ואכל אחר [כך] במזיד הגדולה [חייב]. אכל הקטנה והוא זוכר התנאי ושכח ואכל הגדולה פטור. אכל שתיהן [בשגגה] פטור. שתיהן במזיד איזה שאכל ראשון, חייב. תלאן זו בזו ונשבע שלא אוכל אחת אם אוכל אחרת, ושכח התנאי ואכל אחת מהן ואכל השנייה בזדון חייב. ראשונה בזדון ושנייה בשוגג פטור. שתיהן מזיד, חייב.
<h2>דף כח:</h2>
שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ונשבע על תאנים ועל ענבים, מתוך שחלה שבועה שנייה על הענבים חלה על התאנים, וחייב שתים על התאנים. שבועה שלא אוכל [שמונה, שבועה שלא אוכל תשע, שבועה שלא אוכל עשר, בין שאכל שמונה בין שאכל תשע בין שאכל עשר אינו חייב אלא אחת. שבועה] שלא אוכל עשר, שבועה שלא אוכל תשע, שבועה שלא אוכל שמונה, אכל עשר חייב שלש, אכל תשע חייב שתים, אכל [שמונה] חייב אחת. שבועה שלא אוכל תאנים ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים ושגג ואכל תאנים והפריש קרבן, ואחר שגג ואכל ענבים, פטור על הענבים, שהן כחצי שיעור. וכן נשבע שלא יאכל עשר וחזר ונשבע שלא יאכל עשר ותשע ואכל (מ)עשר (ואכל מעשר) והפריש קרבן וחזר ואכל תשע, הוי כחצי שיעור, שעניין שבועה אחרונה שלא יאכל תשע עשרה.
<h2>דף כט.</h2>
שבועה שלא אוכל תמרים ונבילות, מתוך שחלה שבועתו על התמרים חלה על הנבילות וחייב משום שבועת בטוי. אבל נשבע שלא יאכל איסור תורה, אין כאן חיוב שבועת בטוי ולא שוא. נשבע שיאכל איסור תורה לוקה משום שבועת שוא, בין אכל ולא אכל. שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכל זה, לוקה על שבועה שנייה שהיא שוא, הואיל ומצווה לאוכלה, בין אכל ולא אכל. ואם לא אכלה חייב אף משבועת בטוי. שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שאוכלנה, לוקה על שבועה שנייה, שהיא שוא, בין אכל בין לא אכל. ואם אכל לוקה אף משום בטוי. וכן כל נשבע לבטל מצוה ולא בטל פטור משבועת בטוי ולוקה משום שבועת שוא ועושה המצוה שנשבע לבטלה. נשבע לקיים המצוה ולא קיים פטור משבועת בטוי, שאין חלה כי אם על דבר רשות, שאם ירצה יעשה או לא יעשה. וכל הנשבע להרע לאחרים, כגון להכותן ולקללן ולמסור ממונן ביד אנס פטור משבועת בטוי, שמצוה שלא לעשות, ונראה למיימוני [פ"ה מהלכ' שבועות הט"ז] שלוקה משום שבועת שוא. נשבע להרע לעצמו, כגון (לאכול) [לחבול] בו, אע"פ שאין רשאי, ועבר ולא הרע חייב משום שבועת בטוי. נשבע להטיב לאחרים מדבר שיכול לעשות, כגון לדבר עליו לשלטון, ועבר ולא הטיב חייב משום שבועת בטוי. נשבע שלא יאכל מצה שנה, שלא ישב בסכה לעולם, מתוך שחל שבועה על ימי היתר ורשות חלה על ימי חובה, ואסור לאכול מצה בליל פסח ולישב בסכה בסוכות, שאם אכל וישב חייב שבועת בטוי. נשבע שהניח תפלין היום הוי שבועת בטוי לשעבר, שזה (מגדר) [מגיד] דבר שנעשה ולא נשבע על המצוה לא לקיימה ולא לבטלה.
נשבע שראה גמל פורח באויר ואמר שראה עוף גדול ומגדלו קראתיו גמל, אין זה כלום ולוקה, שאין כל אדם קוראין (לגמל) [ל]עוף [גמל]. נשבע אחד שהחמה גדולה מן הארץ לא לוקה משום שבועת שוא, אע"פ שהדבר כך הוא שגדולה ק"פ פעמים מן הארץ, לא גלוי לכל כי אם לחכמי המזלות, ואין חייב רק על דבר הידוע לשלשה בני אדם מבנוניים, כגון מאבן שהוא אבן. וכן אם נשבע שחמה קטנה מן הארץ לא לוקה, ואע"פ שאין הדבר, הואיל ואין גלוי לכל כי אם נדמית קטנה.
